פרולוג
"ניגש לחבוט... מספר שבע... ה'שורטסטופ'1... קווינט לוסון!"
קהל האלפים מתחיל לצרוח את שמי. או־קיי, אז אולי מדובר רק בכמה מאות, אבל היו יכולים באותה מידה להיות שם אלפים. לאן שאני לא מפנה את העיניים, הם שם – עומדים לאורך הגדר המקיפה את השדה, יושבים כתף אל כתף על טריבונות הברזל מאחורי בסיס הבית. מאות פרצופים מחייכים, מביטים בי, רק מחכים שאראה להם למה אני מסוגל.
המאמן של נבחרת הבייסבול הצעירה של התיכון יושב בצד. אני עולה לכיתה ח' בספטמבר הקרוב, ואת התיכון אתחיל רק בסתיו הבא, אבל הוא שמע עליי ובא לראות אותי במו עיניו. הסיכויים שאכנס לקבוצת הצעירים לא רעים בכלל. כל העיניים נתונות אליי, אך העיניים היחידות שמעניינות אותי הן אלו הכחולות, ששייכות לחברתי הטובה ביותר, אנני וֶבּר. מחיאות הכפיים שלה הן הרועמות ביותר, החיוך שלה הוא הרחב ביותר. היא יושבת לצד אימי ואין שום ספק שאנני היא המעריצה מספר אחת שלי.
היא עברה לגור בבית השכן כשהיינו בני חמש. יום אחד, כששיחקתי בדשא בחזית ביתי והייתי עסוק בענייני, היא ניגשה ישירות אליי, לבושה במכנסי הג'ינס הקצרים שלה ובחולצת טי של ה'יאנקיז'. היא הציגה את עצמה ומייד התיישבה לשחק במכוניות שלי.
אני לא מכיר אף בת מגניבה כמו אנני. לא אכפת לה להתלכלך, היא לא חוששת לשחק כמו בן, לא מפחדת להתגנב לחנייה הסגורה של הבית שלי כדי לשתות איתי את הבירה הראשונה שלנו. היא אפילו לא נבהלה כשנישקתי אותה מאחורי המחסן של אבא שלה, לפני כמה שבועות.
ולא רק נישקתי אותה. גם חיככתי את הזקפה שלי בגופה. לא התאפקתי. זה היה שם, והיא ממש הקשתה עליי לחשוב בהיגיון. כשקלטתי מה אני עושה קפאתי במקום וחיכיתי שהיא תרביץ לי או תברח משם, אבל היא לא עשתה אף אחד משני הדברים האלה; היא נישקה אותי בחזרה באותו יום, ובכל יום שחלף מאז.
מאז השתנה לטובה מצב הדברים בינינו. עכשיו אני אשם בכך שאני מנשק את החברה הכי טובה שלי ומתחכך בה בכל הזדמנות שיש לי.
אני אוהב לנשק אותה, ואני חושב שאני מאוהב בה. למען האמת, אני חושב שהתאהבתי בה כבר כשהייתי בן חמש, פשוט לא הבנתי את זה קודם.
אנחנו ממשיכים לשמור על קשר עין והיא מרימה את אגודלה לעידוד. בדרכי אל בסיס הבית אני שולח מבט אל אבא, שעומד ליד הבסיס הראשון.
הוא עוטה על פניו את הבעת המשחק שלו, מהנהן לעברי ומוחא מחיאת כף יחידה. "קדימה, בחור. קטן עליך."
אבא מאמן את הקבוצות שבהן אני משחק מאז שהתחלתי לשחק בקבוצת הקטנטנים ומביא אותן לאליפות שנה אחר שנה. הוא נוהג להתרברב ולומר, 'משלמים לי כדי ללמד מתמטיקה, אבל העבודה האמיתית שלי היא כמאמן מתנדב של נבחרת הילדים'. הוא קשוח והוגן ולפעמים, כשהוא ממלא את תפקיד המאמן, הוא שוכח שהוא אבא שלי.
אימא שלי חושבת שהוא מפעיל עליי יותר מדי לחץ. נכון, הוא דוחף אותי חזק, אבל אני דוחף את עצמי חזק לא פחות.
ירשתי את הכישרון שלו. את החלום שלו לשחק באחת מקבוצות ליגת העל הוא מעולם לא הגשים. הוא הרים ידיים מהר מדי. הוא יודע שאני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם והוא דואג שלא אוותר כפי שהוא ויתר. ההבדל בינינו הוא שאני לא אעצור עד שאשיג את המטרה שלי.
"תמשיך לעשות את מה שאתה יודע, קווינט, וציידי הכישרונות עוד יעמדו אצלנו בתור."
'לעשות את מה שאני יודע' זה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות. כל השנים שבהן התאמנתי ושיחקתי הובילו למשחק הזה. אם ננצח, התחנה הבאה שלנו תהיה האליפות, אליפות העולם של ליגת הילדים. אני אמור להיות לחוץ, אבל אני לא. לאורך השנים עמדתי בבסיס הזה כל־כך הרבה פעמים, שזה ממש כמו בית. נולדתי לשחק בייסבול.
"קדימה, קווינט!" אני מזהה בבירור את הצרחה של אנני מעל לכל יתר הצרחות העולות אליי מהטריבונות. "קטן עליך!"
השופט והתופס מחכים בסבלנות שאתמקם בעמדה. אני לוקח את הזמן, עובר על כל שגרת האמונות הטפלות שלי, שכוללת טפיחה על בסיס הבית במחבט שלי שלוש פעמים ויצירת קשר עין עם אנני בפעם האחרונה לפני שאני עובר להתמקד במגיש.
הוא לחוץ. רוב השחקנים לחוצים כשהם מגישים לי. עוד לא מלאו לי שתים־עשרה ואני כבר כמעט בגובה של אדם בוגר. קשה מאוד לפגוע באזור הסטרייק שלי, מה שגורם להם לזרוק גבוה מדי או נמוך מדי. אני אוהב את הזריקות הנמוכות כי אני יכול להעיף אותן לכל הרוחות.
ההגשה הראשונה היא בדיוק באמצע, אבל אני אף פעם לא לוקח את ההגשה הראשונה. שלוש ההגשות הבאות נמוכות כל־כך, שהן ממש מגרדות את החול.
המגיש מוחה את מצחו ושולח מבט אל המאמן שלו כדי לקבל הכוונה. חבטה חזקה שלי לימין למטה אמורה להספיק כדי לאפשר לאחד משחקני הקבוצה שלי להגיע לבסיס הבית ולנצח במשחק.
החבר הכי טוב שלי, דיוויד, עומד בבסיס השלישי, עם הובלה גדולה יותר ממה שרוב השחקנים היו משיגים. דייב יודע שהמגיש לא יבזבז את זמנו על ניסיון 'לגנוב' בסיס כשהוא צריך קודם כול להתמודד איתי. מעבר לכתפי השופט מזכיר לי שתוצאת הביניים עומדת על שלוש ואחת.
העיניים שלי נשארות מקובעות על המגיש כשהוא שולח סימנים אל התופס שלו. בסימן הרביעי הוא סוף־סוף מהנהן ואז מחזיר את מבטו אליי. הוא זורק עוד שתי הגשות גרועות, ואני בכוונה מעיף אותן אל מחוץ למגרש. זה או לעשות את זה או לרוץ רק עד הבסיס הראשון, אבל אני רוצה לחבוט עד כדי כך שאני כבר יכול ממש להרגיש את זה בגוף. הדבר שהאידיוט הזה הכי רוצה זה לגרום לי ללכת לבסיס ראשון, וזה משגע אותי. הבסיס הראשון הוא לא אפשרות מבחינתי כרגע. עכשיו זה נעשה אישי ואני צריך להיות השחקן שישים לזה סוף.
עם ספירה מלאה, נצח חולף כשאני מחכה להגשה הבאה. קרב מבטים בין המגיש לביני משרה דממה על הקהל. באותו רגע, ממש לפני שהוא זורק את הכדור, הזמן עומד מלכת. כל הרעש מסביב חדל להתקיים כשהתת־מודע שלי אומר לי לחבוט בכדור בכל הכוח.
אני מחייך בזדוניות כשהכדור עוזב את הכפפה שלו.
בהילוך איטי הכדור עף לעברי, ממש במרכז, מעבר לבסיס, ואני מעיף אותו ישר אל מחוץ למגרש.
1 'שורטסטופ' היא אחת מעמדות שחקני הבייסבול על המגרש; מאנגלית: עוצר ביניים.
