“מה זאת אגדה? מה המאפיינים שלה? למה אנשים נמשכים כל כך לשמוע או לקרוא סיפורי אגדה? מה יש בדמויות אגדתיות שמושכות את הדימיון שלנו? אולי זה הבלגן של הדימיון הפרוע שמאפשר ליצורים לשנות צורה ולהתגלגל בדמויות שונות. אולי זו התבניתיות שבה הרעים רעים מאוד והטובים טובים מאוד. אולי זו ההבטחה הטמונה בסיפור יפה ובדברים שמסתדרים להם טוב בצורה מסודרת, כל אחד במקום המתאים בקופסה, הרעים באים על עונשם והטובים מתחתנים וחיים בשלום הפילי אוור אפטר.
פלורה מקנזי נראית כאילו יצאה מסיפור אגדה. כך לפחות חושבים בני האי הסקוטי הקטן והפיקטיבי מיור שבו נולדה וגדלה. עם שיער פלטינה, עור בהיר מאוד ועיניים מימיות, אנשים משייכים אותה לים, אל כלבי הים, ולנשים מהאגדה שנשטפות ובאות ואז נשטפות והולכות. והיא באמת הלכה, עזבה את האי הצפוני המרוחק והפרובינציאלי, עם אנשים שמכירים אותה מילדות וחוסמים כל יכולת של שינוי אישי, ועברה לגור בלונדון, לעבוד במשרד עורכי דין ולבנות לעצמה קריירה וחיים. לדאבון ליבה זה לא עובד כל כך, ולא זו בלבד שמנהל החתיך שהיא מאוהבת בו בסתר לא שם עליה בכלל, היא עוד נשלחת למגינת ליבה חזרה לאי מיור כדי לעזור ללקוח מיליארדר במאבק על נדל"ן של האי. פלורה חוזרת אל אבא שלה ושלושת האחים המעליבים שלה, לחווה בה גדלה שעכשיו היא מוזנחת, ולרוח הרפאים של אמא שלה שמרחפת מעל הכל. אבל זה קלילון רומנטי ולכן הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
ג'ני קולגן ניסתה לכתוב אגדה מודרנית על הנופים הצפוניים שהיא אוהבת. היות וזה קלילון רומנטי מודרני יש בו גם הומוסקסואלים וטורבינות רוח ופעילי סביבה וגירושין, אבל הוא עדיין קלילון, ועדיין רומנטי, ועדיין ההתפתחויות בו צפויות. ולעוס מכולן המסר שמקבלת פלורה - לא משנה כמה תנסי לברוח, בסוף הטוב האמיתי מצוי בקצת טבע, בחתונה, במגורים במקום בו נולדת ובהגשמה של המהות הנשית, ובקצרה: גברת, למטבח. באמת שניסיתי לאהוב את הספר הזה, באמת שזה בלתי אפשרי.”
