1 >>> קיומיות
פרק מבוא — לנצח את אשמדאי
בתורת הסוד היהודית מופיעים מזיקים המכונים שדים. אין הכוונה ליצורים אפלים בעלי חיוך שטני, אלא לנזקים מחשבתיים ותרבותיים, שיוצרים חסרונות בעולם (עד שהוא זועק ש"די" לו). הגמרא מספרת כי בשעה שבנה שלמה המלך את בית המקדש, הוא נצרך לעזרתם של שדים.
נראה קטע מסיפור זה בתרגום חופשי לעברית:
"וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה, וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א' ו, ז). שאל שלמה את החכמים: איך אעשה זאת? [איך אפשר שהאבנים תהיינה שלמות, ללא כלי ברזל?] אמרו לו: יש תולעת ושמה שמיר, ואותה הביא משה רבנו כדי ליישר את אבני האפוד. שאל אותם: היכן היא נמצאת? אמרו לו: הבא שד ושדה, אפשר שהם יודעים ויגלו לך. הביא שד ושדה, אמרו לו: אנו איננו יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים ידע.1
לפני שנגלה כיצד הסתיים הסיפור, נעמוד על הנקודה העולה כאן: מעל כל השדים הקטנים עומד מלך השדים. הוא מכונה אשמדאי, מלשון השמדה. אם שד רגיל פירושו תפיסת עולם בעייתית, מלך השדים הוא התפיסה הכוללת, שכל הבעיות הרוחניות והתרבותיות כלולות בה. תפיסת־על פגומה ששולטת באופן תת־הכרתי בתודעה האנושית.
>>> גם היום יש שדים ורוחות.
עד כה, במהלך ההיסטוריה, התמודדנו עם נזקים מסוימים ונקודתיים; נדמה שבדורנו אנו עומדים מול תפיסה כוללת. הפעם משימתנו היא לנצח את אשמדאי.
אנו מצויים היום במערכה התרבותית הגדולה ביותר בתולדותיה של היהדות, מלחמת חורמה מול אויב חמקמק וללא פנים. בדורות עבר התמודדנו מול אלילים מוגדרים, כלומר ערכים חלקיים שהתיימרו להיות חזות הכול: החל מהסוגדים לכוחות טבע או לצדדים גסים של הנפש; המשך בדתות שהתמקדו בממד הרוחני ותבעו התנזרות מהשאר; וכלה בהתמסרות למודרנה החילונית על צורותיה השונות — חומרנות, לאומיות או סוציאליזם. כל אלו היו התמודדויות קשות, אך נקודתיות. עם ישראל, מכוח התורה, עמד בכל פעם מול התרבות המסוימת שניצבה נגדו, עד שלבסוף הצליח לגבור עליה.
ההתמודדות במאה ה-21 שונה מכל קודמותיה, ושורשה נעוץ במאה הקודמת. מלחמות העולם של המאה ה-20 הותירו אחריהן שבר גדול. ההתקדמות התרבותית, וכל תפיסות העולם הנאורות שפרחו, בעיקר בעולם המערבי, חוו טלטלה במלחמת העולם הראשונה והתרסקו במלחמת העולם השנייה. אירופה הנדהמת ליקקה את פצעיה, וניסתה להבין איך מכל האידאולוגיות הגבוהות נוצר מרחץ דמים כלל־עולמי, שהותיר אחריו אדמה חרוכה.
השבר שאחרי מלחמות העולם שימש קרקע פורייה ללידתו של אליל־על, שינפץ את האלילים כולם: אידאולוגיית הייאוש מכלל האידאולוגיות. תפיסת עולם — שהיא יותר עמדה נפשית מפילוסופיה הכרתית — שעל פיה אין שום תפיסת עולם. אין עוד כיוון ערכי ברור ומוחלט שאפשר ללכת אחריו.
את האליל חסר־הפנים נוהגים לכנות בשם "פוסטמודרנה" (בתר־המודרנה). אם המודרנה טענה כלפי הדת שעבר זמנה, הפוסטמודרנה מוסיפה שגם המודרנה עצמה היא נחלת העבר. על פי תפיסה זו אין לתת אמון בשכל האנושי, שום ערך אינו בתוקף, אין אמת אובייקטיבית ולמעשה אין כלום, למעט "מוות שחור דומם וקר".2
הפוסטמודרניזם הוא פירוק של החיבורים כולם: פירוק של המשפחה, של הרציונל והמוסר האנושי, של הסדר החברתי. התוצאה היא שאין כיוון, אין טוב ורע, אין תקווה, ובמילים אחרות — אין א־לוהים.
מתקפת הנגד — והבעיה שבה
העולם הדתי התמהמה, אבל בסוף הצליח לזהות את אשמדאי של המאה ה-21. בשנים האחרונות אנו עדים לשטף ספרים ותכנים שמתעמתים עם הפוסטמודרנה מצדדים שונים. הם מתריעים על ההרס שהיא גורמת לערכי הדת, המשפחה, הלאומיות והנורמליות האנושית. תכנים אלו הכניסו לשיח מושגים כמו "הנדסת תודעה", "פרוגרסיביות", "טרור להט"בי" ו"פמיניזם רדיקלי", מושגים שעומדים היום במוקד השיח בעולם הרוח היהודי והציוני.
באופן כללי, טוב שהעולם הערכי עבר סוף סוף ממגננה למתקפה. המערכה עוד רחוקה מסיום, אך עצם קיומה של המערכה מבשר טובות. כדבריו של וינסטון צ'רצ'יל, בעת שגלגל מלחמת העולם החל להתהפך לטובת בעלות הברית — "זהו אינו הסוף, אפילו לא תחילת הסוף, אבל אולי זה סופה של ההתחלה".
עם זאת, כוחה של מתקפת־נגד זו הוא מוגבל: ראשית, בתור מתקפה שמבוססת על תוכן, היא פונה לצדדים האינטלקטואליים של השומעים, וממילא נותרת נחלתו של חלק קטן מהאוכלוסייה; שנית, המערכה מתמקדת יותר ב"לא" ופחות ב"כן". שלילת התרבות והמסרים הפוסטמודרניים, עדיין אין בה הצעה של חלופה מתוקנת. יתר על כן, השלילה ברובה אינה עונה לשורש הנפשי שהוליד את המפלצת. היא מביעה התנגדות לתופעות הנוכחיות, אך לרוב אינה מבררת מהיכן נולדו התופעות הללו, ועל איזה צורך פנימי הן באו לענות. הסבר רהוט על נזקי המסכים — מהתוצרים המובהקים של העידן הפוסטמודרני — אינו מסביר מהו הצורך הקיומי שמוליד אצל אנשים רבים את הבהייה בסמארטפון. נוסף על כך, הסבר כזה עשוי להותיר את השומע בתהייה: מה מצפים ממני לעשות עכשיו? האם האלטרנטיבה היא התנזרות מטכנולוגיה?
אכן, קשה לעמוד על שורש התופעה. בעקבות הפירוק הערכי של הפוסטמודרניזם, הנפש נעשית מפורקת בהתאם, מה שיכול לבוא לידי ביטוי בתחושות דיכאון, בחרדה, בחוסר ריכוז, בשמיעת מוזיקה מקוטעת ולא קוהרנטית, בהליכה לא יציבה ובבדידות. במובנים מסוימים, הפוסטמודרניזם הוא סוג של התאבדות — לאומית, ערכית, משפחתית ואישית. אם כן, מדוע אנשים נמשכים לטירוף הזה?
יש כמה הוגי דעות שנדחקו למצוא חיוב בפירוק התרבותי הזה, והעלו על נס את הספקנות והייאוש כערכים יהודיים.3 אולם ההסבר לתופעה, וממילא גם המענה מולה, צריך להיות אחר. כזה שאינו מקדש את הספקנות וההתפרקות, אך בכל זאת יורד לעומקה הנפשי, ומבין מהיכן היא באה. כשיורדים לשורש העניין, מתברר שתופעת ה"פוסט" עצמה היא אכן שלילית, אולם היא מציפה צורך נפשי בשייכות ובקיומיות. כשצורך זה אינו נענה, הוא הופך לחור שחור שבולע את הכול.
למצוא מחדש את א־לוהים
אם נחזור לסיפור הגמרא שפתחנו בו, הרי שאשמדאי כבר נוצח פעם אחת. שלמה המלך הצליח לאתר את מקומו של אשמדאי, ובעזרת שר הצבא שלו, בניהו בן יהוידע, השתלט עליו ולקח אותו לירושלים. המשמעות היא שאפשר לנצח את אשמדאי, אבל בשביל זה צריך להיות שלמה המלך מירושלים.
שלמה הוא המנהיג השלם, המולך על עיר אידאית ומושלמת (ירו־שלם). בהיסטוריה היהודית, דורו של שלמה היה נקודת שיא. בתקופה זו המסורת היהודית לא הייתה תיאוריה חלושה וערטילאית, אלא ממלכה חיה, שולטת ובעלת עוצמה. "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים".4
כשאנו מתפללים "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם",5 כמיהתנו היא להשבתו של עידן כימי שלמה. עידן שבו לתורה יש נוכחות ממשית בעולם, והיא נותנת מענה קיומי לחייהם של בני האדם. זו גם התשובה של היהדות למאה ה-21: תורה קיומית.
המענה לפוסטמודרניזם הוא חיבור למשהו גדול מאיתנו. בעולם שנדמה כחסר כיוון האדם חש מיואש, תלוש ובודד, ונולדת ההתפרקות על צורותיה השונות; הפתרון הוא למצוא מחדש את תחושות השייכות, התקווה והוודאות. במילים אחרות: למצוא מחדש את א־לוהים.
המושג א־לוהים הוא מושג נרדף לאותו קול קיומי הלוחש באוזניי שיש ממד מהותי ואינסופי בחיי, שיש כיוון שאֵליו אנו הולכים ללא הרף (המילה א־לוהים היא ריבוי של המילה אל). יש משמעות, יש שמחה. זהו קול שרבים בתרבות החילונית היום מנסים להשתיק בכל דרך אפשרית, אולם ללא הצלחה. הסיבה שמיליוני ישראלים שומעים את שיריו של ישי ריבו, למשל, אינה בגלל תוכנם המודע; ביטויים כדוגמת "עילת העילות" ו"סיבת הסיבות" אינם מובנים באופן הכרתי לרוב הקהל. רבים פשוט מרגישים, באופן אינטואיטיבי, ששירים מעין אלו משדרים את קיומו של ערך מוסף בחיים, מעבר לרדיפה אחר חומרנות, קטנוניות, תחרותיות ושנאה. יש משהו עילאי בקיום שלנו, יש טוב, יש צדק, יש בשביל מה לחיות.
מי שידע להצביע לעצמו ולאחרים על א־לוהים בחיי היום יום — יפצח את הקוד הקיומי של נפש בני המאה ה-21.
לענות על הצורך הקיומי
בשנת תשע"ד (2014) התנהלה בעזה מערכת "צוק איתן". אחד מגדודי הצוערים של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים) שהה באותו זמן בשטח כינוס באזור העיר שדרות. הצוערים לא השתתפו בלחימה, אלא המתינו על תקן כוח כוננות. במהלך השבועות של המבצע הגיעו מרצים שונים לדבר עם הצוערים. מכיוון שאני מרצה במקצועי, וגם מתגורר בשדרות, גויסתי בידי הצבא לשמש ממשב — מי שנותן משוב והערכה בתום השיחות, לשם השיפור וההתייעלות. לאחת ההרצאות הגיעה דמות מרשימה: קצין בכיר במילואים, רהוט וכריזמטי, שנתן לצוערים סקירה על חשיבות הלחימה בעזה. ההרצאה הייתה מצוינת מבחינה רטורית, לקוחה מעולם המושגים של הצוערים ובעלת מסר ציוני וערכי ממדרגה ראשונה. עם זאת, התגובה בקהל הייתה מוזרה: השומעים — החיילים הממושמעים והקשובים ביותר בצה"ל — הגיבו במורת רוח מופגנת להרצאה. הם נעו על הכיסאות באי־נוחות, שידרו שעמום ואנטגוניזם, וחלקם אף ביקשו רשות להשתחרר מהפעילות.
לאחר סיום ההרצאה ניסינו, המרצה ואני, לנתח את פשר הכישלון. לבסוף איתרנו את הנקודה: המרצה דיבר אומנם על תכנים נכונים וברטוריקה מרשימה, אולם הוא התעלם מהמצב הנפשי של הקהל. הצוערים הללו לא היו מוטרדים מביטחונה של מדינת ישראל, אלא מבעיה שמבחינתם הייתה קיומית הרבה יותר: איך ינהיגו את חייליהם בעוד כמה שבועות, בתור קצינים, אף שלא השתתפו באופן פעיל במערכה? מה יקרה אם הם יישארו בשטחי הכינוס בלבד, ובסיום הקורס יצטרכו לפקד על חיילים ששירתו בקו האש? הפחד והבושה מהמחשבה כיצד יביטו עליהם פקודיהם לעתיד הטרידו אותם, ואילו ההרצאה רוויית סיפורי מורשת הקרב רק זרתה מלח על הפצעים. לאחר מכן ניתנה להם הרצאה נוספת שהציפה את הפחדים הללו בדיוק והציעה מענה — כיצד לגבש יכולת פיקודית שאינה מבוססת על רהב חיצוני וגאוות קרבות, אלא על הנעה פנימית. זה הצליח; הפעם אוזני הצוערים היו קשובות מאוד. הם פשוט חיפשו משמעות לתחושות הקיומיות שלהם.
מה גורם לגבר למצוא את עצמו בלילה צופה בסרט לא צנוע?6 ישנם כמובן הסברים רבים: הנגישות הטכנולוגית לתכנים פרוצים, אי הבנת המושג צניעות, החפצת האישה כאובייקט מיני ועוד. אולם ישנו מניע עמוק וקיומי הרבה יותר מכל אלה: האווירה התרבותית שבה חי גבר במאה ה-21 משדרת לו שחייו הם שממה אחת גדולה. הוא תופס את עצמו כאפרורי וממוצע. יום אחר יום הוא נמצא באותה משפחה, עוסק באותה עבודה, שרוי בתחושה של שגרה דועכת. עולם המדיה מציף אותו בפנטזיות קסומות ומחזק את תחושתו שיש עולמות זוהרים ויפים סביבו, ורק הוא שקוע בשממת היומיום. בשלב זה או אחר הוא מגלה כי יש מקום שבו הוא חש — ולו לזמן קצר — תחושה של התחדשות. למשך שניות אחדות חשיפה לתכנים מסוג מסוים נותנת לו זרימת אדרנלין קוסמת והתמזגות עם עצמו. בשניות הללו אין עבר, אין עתיד, אין מחשבה על ההשלכות — רק תחושת עונג חריפה שמעניקה אשליה של טוטאליות חיים עכשווית. הצורך בזה חזק יותר מכל בושה חברתית ומכל מעכב מוסרי או דתי.
המענה השורשי לתופעה זו (כמובן, מעבר לסינון תכנים, לימוד, תוכניות גמילה וכדומה) הוא חיבור לחוויית חיים טוטאלית גדולה יותר, תחושת סיפוק וודאות בכל רגע נתון. במילים שלנו: למצוא את א־לוהים בחיים. זו עסקת חבילה הכוללת התקדמות בכל רובדי האישיות — פיתוח תודעה אמונית, נמרצות גופנית, מסגרת משפחתית בריאה, יצירה חיובית ועוד.
מדוע נערה צעירה מעלה באובססיביות תכנים לאינסטגרם או לטיק־טוק? חוסר בצנעת הפרט, שעמום, אופנה חברתית ולעיתים גם תגמול כלכלי — הם רק כיסוי לצורך קיומי נואש. בינה לבין עצמה, גם אם לא בהכרח באופן מודע, היא אומרת: אני נערה חסרת ייחוד, לא יפה או מוכשרת מעל הממוצע, מוצאת את עצמי בשולי המעגל החברתי, אולם כאשר תמונות מסוימות שלי עולות לרשת החברתית, אני מקבלת לפתע את מה שהייתי צמאה לו — הכרה. הנערה נעטפת ב"לייקים" חמימים, שמתורגמים בטעות לרגשות אהבה ושייכות שלכאורה עונים על הצורך שלה. גם כאן הפתרון דורש הרבה מעבר להרצאת מוסר או חסימת החשבון באינסטוש. נדרשים כאן חידוד תודעתי ורצף פעולות מעשיות שיפנימו בנפש את הטוב במקום שבו מצויה המתבגרת. כך היא תרגיש שלמה עם עצמה היכן שהיא, גם בלי קיבוץ נדבות וירטואלי של סימוני "אהבתי".
הכלל תקף גם בהתמודדות עם אתגרים ציבוריים. מהם התכנים שמעסיקים אותנו בעת משבר עולמי כדוגמת משבר הקורונה? עולם הרוח יכול לנצל אירועים כאלה כדי לשמוח לאידה של תיאוריית העולם הגלובלי, שחוותה זעזועים; הוא יכול גם להעלות על נס את ההתכנסות בתא המשפחתי וההאטה במרוץ החיים, שנכפו על האנושות בעל כורחה. אולם גם אם המסרים הללו נכונים מצד עצמם, הם אינם עונים על הפחד הקיומי של אדם המצוי בחל"ת בעקבות המשבר, או הדואג כעת לסבתא שמחרחרת את נשימותיה האחרונות בבית החולים. בתקופה כזאת יש לבני אדם צורך נפשי שבוער בהם, ועולם הרוח צריך לתת לו מענה. היכולת למצוא את מקומנו בעולמו של הקדוש ברוך הוא גם בזמן קריסת מערכות; אורך הרוח; ראייה במבט רחב ותקווה לעתיד — אלה הם התכנים הנדרשים.
>>> מה הם מחפשים שם?
לתת משמעות
לעיתים נדמה שהמענה היהודי לאתגרי המאה ה-21 יכול להתבסס על התוכן המוכר מדורות קודמים, ובלבד שיוגש באריזה חדשה. כביכול, אם רק נמיר את הספרים בסרטים או בסדרות רשת, התורה תתגלה כרלוונטית ותתקבל באהדה בקהל הרחב. אולם הניסיון לנצח את התרבות החילונית במגרש שלה לא יצלח. הופעות בידור או סרטונים בעלי תוכן יהודי — נוצצים, דיגיטליים ומתחכמים ככל שיהיו — לעולם לא יוכלו להתחרות בנטפליקס או בדיסני. הדרך היחידה לנצח היא לעקוף את מחסום הדמיון, הרגש והשכלתנות ולגעת בנקודה הקיומית החסרה ביותר לבני המאה ה-21; נקודה שהתרבות החילונית — על כל רעשיה, פיתוייה ואפילו ערכיה הטובים — לעולם לא תוכל להעניק להם: משמעות.
אמונה באלוהים במאה ה-21 אינה נעה על הציר הפילוסופי או האידאולוגי. תהיות כדוגמת "האם יש א־לוהים?" או "כיצד מסתדרים פסוקי בראשית עם תורת האבולוציה?" מעניינות היום רק את הסבתא, פשוטו כמשמעו. בן המאה הנוכחית עומד מול מוריו והוריו מהמאה הקודמת לא בעמדת ניגוח שכלתנית אלא במבט זגוגי שמשמעו: "מה אתם רוצים מחיי?" הפתרון הוא לחשוף בפניו את התוכן היהודי־קיומי: כיצד אפשר בכל רגע נתון לגעת במשמעות של ההווה הקיים, בלי לדמיין לשנייה אחת עולם אחר מעולמנו הנוכחי.
כיוון שמדובר במענה קיומי, ולא בהסבר רציונלי שנועד לענות על קושיה לוגית, הרי שהוא דורש אימון מתמיד של הנפש במכלול דרכים. מלבד לימוד של תכנים (כדוגמת הספר הזה) והקפדה הלכתית, האימון כולל גם נשימות ארוכות; סידור החדר; שליטה בגוף; אכילה מבוקרת; טיפוח שייכות למסגרת משפחתית, חינוכית ולאומית; שמיעת מוזיקה איכותית; שליטה בדמיונות וכן על זה הדרך. לאורך ספר זה נראה כיצד צעדים כמו ארוחת צוהריים מאוזנת או שינויים בהרגלי ההאזנה לשירים נובעים מתוך תורה קיומית ובונים נפש יציבה ושלמה עם עצמה. כעת נצביע רק על הכיוון הכללי: תהליך נפשי נכון, שעובר דרך כלל המישורים בעולמו של בן המאה ה-21, יעזור לו למצוא את נקודת החיבור של חייו לא־לוהים.
אופטימיות
אמונה קיומית מביאה מרכיב חשוב נוסף לנפשו המסוכסכת של בן המאה ה-21: אופטימיות. בניגוד לפוסטמודרנה, שמשדרת ייאוש ואבדון, אנו מעמידים אלטרנטיבה של ראיית טוב, חיוניות ושמחה. זוהי סיבה נוספת שבגללה מתקפת הנגד אינה מספיקה בתקופתנו; ההצבעה על כשלי התרבות לבדה גם היא משדרת פסימיות כמו התרבות עצמה. היא נראית לעיתים כעין קרב מאסף של אבירים אמיצים, ההולכים למות על משמרתם בעת שכוחות האופל שוטפים את העולם. תורה קיומית נוגעת במכנה המשותף של כולנו: אנחנו לא לבד במאבק הזה. איננו על סף הפסד, אנו הולכים לנצח. לא משנה כמה רוע חווינו, אנו יודעים שבסופו של דבר העולם הזה הוא טוב.
אנחנו ננצח את אשמדאי, כי בסופו של דבר בני אדם אינם רוצים אותו באמת. הם אינם מחפשים את הפירוק עצמו אלא את המענה הנפשי שהוא מתיימר לתת. מבקשים הם את מה שמעבר לפירוק — את החיבור, את המשמעות, את ירושלים. אין ספק שכולנו גם נגיע לשם.
